ריוחה - האופציה השפויה

אזור ריוחה נמצא בצפון ספרד, במרחק לא רב מהגבול הצרפתי. זהו אזור יין גדול למדי הנמתח על פני 120 ק"מ מצפון מערב לדרום מזרח לאורך נהר הארבו. האקלים באזור נהנה מההשפעות הממזגות של האוקיינוס האטלנטי אך מוגן מהגשם והרוחות על ידי שרשרת הרי הסיירה קנטבריה ואינו סובל כמעט מאירועי אקלים קיצוניים וקטסטרופות. הקיץ חם ויבש עם לילות קרירים והחורף קר. נהוג לחלק את ריוחה לשלושה תתי אזורים: ריוחה אלטה (Alta) וריוחה אלבסה (Alavesa) הגבוהות (400 – 500 מטר בממוצע), הקרירות והגשומות יותר נמצאות בצפון מערב החבל ומושפעות מהאקלים האטלנטי. היינות המיוצרים כאן מעודנים יותר ומשלבים אלגנטיות מקסימה עם פרי מרוכז, חמיצות טובה ויכולת התיישנות מרשימה למדי ונחשבים לאיכותיים יותר. ריוחה בחה (Baja) בדרום מזרח החבל נמוכה יותר (300 מטר בממוצע), יבשה וחמה יותר ומושפעת מהאקלים הים-תיכוני.

המחסור במים בקיץ והאדמות העניות יחסית הכתיבו את שיטות הגידול המסורתיות. כרמים מבוגרים מאוד עם גפנים שרועות ללא הדליה במרווחים גדולים ויבול נמוך הם עדיין מחזה נפוץ למדי בריוחה. הצורך בהתייעלות והאישור להשקות את הכרמים שניתן בשנת 1996 הכניסו לאזור גם את שיטות הגידול המודרניות המוכרות לנו כיום.

מרקזים והשראה מבורדו

עדויות ליצור יין באזור קיימות כבר מהתקופה הרומאית. אבל התפתחות תעשיית היין המודרנית החלה הרבה יותר מאוחר והיא חייבת לא מעט דווקא לצרות הצרורות שפקדו את אזור בורדו במהלך המאה ה- 19, הקימחון שפגע קשות בכרמי בורדו בשנות ה- 40 של המאה והפילוקסרה שכמעט השמידה אותם החל משנות ה- 60 ועד תחילת המאה העשרים. סוחרי היין המיואשים של בורדו חצו את הפירנאים בחיפוש אחרי תחליפים ראויים והעניקו לתעשייה המנומנמת והמבודדת של ריוחה את זריקת המרץ לה היתה זקוקה. מומחים שהגיעו מבורדו והועסקו כיועצים מקצועיים הפכו את ריוחה לאזור יין איכותי מבוקש. 

יקבים רבים המוכרים לנו עד היום נוסדו בתקופה הזו, ביניהם כמה שנחשבים כאבות המייסדים של התעשייה. המרקז דה ריסקאל הקים את היקב הנושא את שמו בשנת 1858 על פי המודל של יקבי בורדו והיה הראשון להשתמש בחביות באריק קטנות (225 ליטר), פרקטיקה שהפכה מאוחר יותר מזוהה כל כך עם יינות האזור. למרות האוריינטציה הצרפתית דווקא חביות אמריקאיות היו בדרך כלל הבחירה המועדפות של רבים מיצרני (וצרכני) היין בריוחה. אלו מעניקות ליין ניחוחות וניל נעימים שהפכו לסימן ההיכר של יינות ריוחה מסורתיים כאשר שימוש באחוז נמוך של חביות חדשות ממתן את המאפיינים הללו. יצרנים מודרניים יותר עברו בשנים האחרונות לחביות צרפתיות ורבים בוחרים בדרך האמצע, שילוב כזה או אחר של חביות אמריקאיות וצרפתיות. 

עיכוב בהתפתחות 

עד סוף המאה ה- 19 העתיד נראה ורוד. מסחר היין התפתח יפה, היקבים הקיימים התרחבו, יקבים חדשים נפתחו והיינות החלו לזכות בהערכה בשווקים השונים. ב- 1895 מרקז דה ריסקאל היה ליקב הלא צרפתי הראשון שזכה במדליה בתערוכת היין של בורדו. למרות זאת עד שנות ה- 70 של המאה ה- 20 היו יינות ריוחה ידועים בעיקר בתוך גבולות ספרד. הפילוקסרה שהגיעה בסופו של דבר גם לכאן (1901) ורצף של אירועים גיאו-פוליטיים טראומטיים שבאו אחריה (מלחמת העולם ה- 1, מלחמת האזרחים ומלחמת העולם ה- 2 ) לצד הכלכלה והתשתיות שפיגרו אחרי יתר מדינות מערב אירופה בלמו את התפתחות תעשיית היין המקומית. 

אבל מאז השתנתה התמונה באופן דרמטי. ריוחה היתה אזור היין הראשון בספרד שהוכרז כ- DO (Denominación de Origen, המקבילה הספרדית ל- AOC הצרפתי ול- DOC האיטלקי) בשנת 1953. בשנת 1991 קיבל האזור (יחד עם אזור פריורט) את הסיווג הגבוה DOCA (המקבילה ל- DOCG באיטליה). הצטרפות ספרד לאיחוד האירופאי ב- 1986 הביאה תנופה כלכלית גדולה. השקעות אדירות, חדירת טכנולוגיות חדשות וידע מתקדם לצד פיתוח התשתיות והתיירות אפיינו את האזור החל משנות ה- 80 ובעיקר בשנות ה- 90. תוך זמן קצר יחסית הפכה ריוחה לאחד מאזורי היין הידועים בעולם.

קריאנזה, ריזרבה וגראן-ריזרבה

שלושה מונחים נוספים משלימים את התמונה הספרדית. באופן פורמאלי הם מתייחסים לתקופת ההתיישנות של היין (בחביות ובבקבוקים) אבל באופן עקיף מעידים במידה רבה גם על איכותו בהיררכיה של היקב. קריאנזה הוא יין שמשוחרר לשוק לפחות שנתיים אחרי הבציר מתוכם הוא מבלה לפחות שנה בחביות עץ. ריזרבה משוחרר רק 3 שנים (לפחות) לאחר הבציר מתוכם הוא מתיישן שנה לפחות בחביות וגראן-ריזרבה משווק לא פחות מ- 5 שנים לאחר הבציר ותקופת ההתיישנות המינימאלית שלו בחביות היא 18 חודשים.

המונחים הללו מגדירים אמנם את תקופת היישון המינימאלית, אבל באופן מסורתי משווקים היינות בריוחה מאוחר בהרבה, רק כאשר הם מוכנים לשתיה על פי דעת הייננים. ויינות ריוחה הטובים יודעים ויכולים להתיישן תקופות ארוכות, לעיתים אפילו מספר עשורים. יקב פאוסטינו, אחד היצרנים הגדולים והמפורסמים באזור שמתגאה באופי המסורתי של יינותיו, משווק את הגראן רזרבה האייקוני שלו, הפאוסטינו 1, רק כעשור לאחר הבציר. מי שיבקר ביקב יוכל לרכוש ללא כל קושי יינות מבצירים גדולים בשנות ה- 60, 70, 80 ו- 90. כולם עדיין טובים לשתיה. 

גישה כזו דורשת מלבד אורך רוח גם החזקת מלאים אדירים של חביות ושל יין ומרתפים עצומים כדי לאחסן אותם. למרות זאת מחירי היינות בריוחה נוחים באופן שמעורר לעיתים השתאות. אולי זה השטחים הגדולים, אולי ההתעוררות המאוחרת ואולי המצב הכלכלי בספרד, אבל העובדה היא שגם המותגים הנחשבים והאיכותיים ביותר נמכרים עדיין במחירים סבירים למדי, בוודאי בהשוואה לאזורים המפורסמים של צרפת ואיטליה. 

ממלכת הטמפרניו

כולם יודעים שריוחה אדומה. הרוב מוחלט של היין המיוצר בה הוא אדום. ואם אמרת ריוחה אמרת טמפרניו, זן הענבים הכל כך מזוהה עם האזור. זהו אחד מאותם זני ענבים מפונקים שמתקשים (לפחות בינתיים) לשחזר את ההצלחה בארצות אחרות, אבל במגרש הביתי שלו הוא המלך הבלתי מעורער. כנראה זה השילוב של האקלים, המסורת והקהל הביתי שעושה לו את זה. במיוחד בריוחה אלטה ובריוחה אלבסה הקרירות בהן הוא מגיע לשיאו. 

ובכל זאת, רוב היינות בריוחה אינם זניים. הם אמנם מבוססים על הטמפרניו אבל מכילים בדרך כלל גם זנים נוספים. הגרנאש, גרנצ'ה בספרדית, מוסיף נפח וגוף ליינות המזואלו, הידוע לנו יותר בשם קריניאן, והגרציאונו הם זנים מעט פחות נפוצים שמתווספים לעיתים קרובות באחוזים בודדים כדי להוסיף מבנה, טאנינים וחמיצות. אפילו מיודענו הקברנה-סוביניון מותר על פי אישור כמו במקרה המיוחד של מרקז דה ריסקאל שם הוא נטוע באופן מסורתי מאז הקמת היקב השראה בורדולזית בשלהי המאה ה- 19 ומשתתף קבוע ביינות הגבוהים של היקב. 

רוזה, לבנים וקאווה

רק כ- 40% מיינות ריוחה משתייכים לאחת מקטגוריות היישון (קריאנזה, ריזרבה, גראן-ריזרבה). היתר, וזה ממש לא מעט יין, הם בעיקר יינות אדומים שנקראים חובן (Joven), 'צעיר' בתרגום מילולי לעברית. אלו הם יינות אדומים צעירים שלא עברו התיישנות ונמכרים בזול ובכמויות גדולות בעיקר בתוך ספרד. יש גם רוסאטו, יינות בעלי גוון שבין רוזה לאדום אשר מופקים בעיקר מגרנאש וזוכים אף הם לפופולאריות רבה בשוק המקומי. 

הזן הלבן הנטוע ביותר הוא ויורה (שידוע גם בשם מקבאו). הלבנים האחרים הם מלבסיה וגרנצ'ה בלנקה (גרנאש בלאן). זנים לבנים בינלאומיים כמו השרדונה נטועים בצמצום אף הם. יינות קריאנזה, ריזרבה וגראן-ריזרבה לבנים שדורשים לפחות חצי שנת התיישנות בחביות ואחר כך (בהתאמה) שנה, שנתיים או ארבע שנים נוספות בבקבוק הפכו לנדירים יחסית. הקלאסיקו רזרבה הלבן של יקב מונופול הוא דוגמא נפלאה ליין שכזה. הסגנון הזה שהיה מקובל מאוד בעבר הולך ונעלם ורוב היצרנים יישרו קו עם המגמה העולמית של לבנים צעירים ורעננים, בדרך כלל ללא התיישנות בחבית כלל. בריוחה מייצרים גם קאווה. זה אמנם לא היין החשוב של האזור והכמויות לא מדגדגות אפילו את אלו של אזור קטלוניה אבל איכות הקאווה המיוצרת כאן לרוב מצויינת.

ספרד היא יצרנית היין השלישית בגודלה בעולם אשר מייצאת כיום את יינותיה לכל רחבי הגלובוס וריוחה היא הקטר שמוביל את הרכבת המהירה הזו. שילוב של מסורתיות עם ידע וטכנולוגיה מתקדמים לצד אקלים מצויין מאפיינים את האזור והתוצאה, בשורה התחתונה, היא יינות נהדרים המשלבים אלגנטיות עם עוצמה, מורכבות ויכולת התיישנות מרשימה, וכל זה במחירים שפויים להפליא.