מרוקו

היסטורית ייצור היין במרוקו מתחילה עוד מהתקופה הפיניקית אבל לעדנה אמיתית זכתה התעשייה במהלך השלטון הצרפתי, החל משנת 1912. בשנות ה-50 היקף הייצור עמד על לא פחות מ-300 מיליון ליטר, מרביתו יוצא לצרפת ולשאר מדינות אירופה. לאחר הפיכתה למדינה עצמאית ועזיבת הצרפתים עברה התעשייה משבר עמוק שכלל ירידה חדה בכמות היין המיוצרת. האיחוד האירופי הטיל מגבלות על יבוא יין והתעשייה לא צלחה את התחרות העזה בשווקים חדשים. המדינה שהלאימה את רוב השטחים החקלאיים וקבעה את מחירי הענבים פגעה עוד יותר באטרקטיביות של היין המקומי. חוסר הכדאיות הביא לעקירת כרמים רבים במהלך שנות ה-70 וה-80. המהפכה החלה בשנות ה-90. תחת המלך חסן השני עודדו השלטונות השקעות זרות בתשתיות ובידע. יצרני יין בינלאומיים, צרפתיים בעיקר, הזרימו ממון שהתבטא בהקמת יקבים חדשים, הרחבת שטחי הכרמים, שיפור ניכר באיכות, בתדמית ובאמצעי השיווק. כיום עומד היקף היצור על כ-40 מיליון ליטר, רובו נצרך בתוך המדינה וחלקו מיוצא. האקלים הקריר בהרים יחד עם השפעה הממתנת של האוקיאנוס האטלנטי מספקים תנאים מצוינים לגידול ענבי יין. במרוקו חמישה אזורי יין בהם קיימת מערכת אפלסיונים (Appellation d’Origine Garantie) בדומה לזו של אירופה: המזרח, מקנס, המישור הצפוני, רבאט/קזבלנקה, ואל-ג'דידה. יין אדום מהווה כ-75% מהייצור, רוזה כ-20% והיתר יין לבן. ההשפעה הדרום צרפתית עדיין ניכרת בזני הענבים הנטועים. קריניאן, סנסו, אליקנט וגרנאש הם הזנים העיקריים. בתקופה האחרונה נטעו זנים נוספים פופולריים יותר כמו קברנה סוביניון, מרלו, סירה ועוד.